VOD עבור יסודי - העשרה

במאבק בינינו לבין החיידקים, האבולוציה מנצחת – יותר ויותר זנים מפתחים עמידות לאנטיביוטיקה ומאלצים אותנו לפתח תרופות חדשות. מה עושים כדי למנוע התפתחות של “חיידקי-על”?

זה מתחיל בהפעלה של מסלול העונג במוח, אך מתפתח להתנהגות הרסנית ולצורך כפייתי בעוד ועוד גירויים. איך מתרחשת התמכרות ומי פגיעים אליה במיוחד?

כיום ידוע שלמרבית היצורים החיים (כולל פטריות ויצורים חד-תאיים) יש שעונים ביולוגיים שתפקידם לסנכרן את פעילותו של היצור עם העולם הסובב אותו.

כך תגרמו לאנשים לחשוב שיש לכם קוביית קסם מרחפת.

מדי פעם בפעם מתעוררת בהלה ברשתות החברתיות בעקבות סרטונים שמראים את הציפוי ה”מסוכן” של תפוחי עץ. אבל בסך הכל מדובר בשחזור של ההגנה הטבעית שלו.

משחר ההיסטוריה ניסה האדם להתמודד עם מחלות ולא תמיד בהצלחה מרובה – החל ברפואת אליל וכלה ברפואה המודרנית של מאה השנים האחרונות. מאז שהאדם הכיר בחשיבות תהליך הפיתוח של התרופות, ובמיוחד בתהליך בקרת האיכות והיעילות שנדרש בהן, נוסחו הנחיות ברורות על הדרך הנכונה לאשר תרופה או טיפול רפואי. הסרטון שלפנינו מתאר את התהליך הארוך והיקר של פיתוח התרופות, מזיהוי מולקולה שמשפיעה על חלבון ועד למדפי בית המרקחת.

אחת מסדרות הטלוויזיה הזכורות לי מצעירותי הייתה “אוטובוס הקסמים”, שסיפרה על כיתת תלמידים שיוצאת להרפתקאות קסומות של ידע באוטובוס פלאי. באחד הפרקים ביקרה הכיתה בתערוכה על גוף האדם, כשלפתע פתאום האוטובוס התכווץ והתלמידים והמורה מצאו את עצמם בתוך גוף אנושי, שם למדו מבפנים את התהליכים מתרחשים בו. רעיון דומה הופיע עוד קודם לכן בסרט הקלאסי Fantastic Voyage משנות ה-60, שבו החדירו לגופו של מדען פצוע צוללת שכווצה לגודל של כמה מיקרומטרים, במטרה לתקן נזק שנגרם למוחו. היכולת לכווץ בני אדם וכלי רכב אמנם נותרה בגדר מדע בדיוני, אולם השימוש במכונות זעירות לצרכים רפואיים הופך אט אט למציאות.

כולכם בוודאי יודעים שתפקיד האוזן הוא לשמוע, אך איך היא עושה את זה?
כדי להסביר את זה הבאנו לכם שני סרטונים – הראשון מסביר על חוש השמיעה ועל מבנה האוזן והשני מציג איך שבלול האוזן (Cochlea) מפרק את הצלילים המגיעים אליו דרך עור התוף. שימו לב שהצלילים מתפלגים לפי הגובה שלהם (התדר) ככך שנוצר מעין סולם צלילים לאורך שבלול האוזן. בשבלול האוזן נמצאים תאי עצב שכל אחד מהם אחראי על זיהוי צליל מסוים ומעביר את המידע עליו למוח. המוח מקבל מתאי העצב את המידע על כל הצלילים שהתקבלו ומעבד אותם.

תופעת הנימיות (capillary action) מתארת את היכולת של נוזלים “לטפס” במעלה צינורות דקים.

115 שנה להולדתו של קונרד לורנץ, מהאבות המייסדים של מדע התנהגות בעלי החיים, חתן פרס נובל וחבר לשעבר במפלגה הנאצית

לכבוד יום המשפחה, מבט על משפחות שיש בהן הקרבה אמיתית: אמהות שנותנות לצאצאים לאכול אותן, ולחלופין אמהות שמקריבות את הצאצאים כדי לשרוד בעצמן

בעבר, בהווה וגם בדרך הטבע. איך נוצרות מומיות, ומה משותף למדבריות, לפסגות מושלגות ולביצות כבול?

הן אווריריות, מתוקות ונמסות על הלשון. איזה כיף, חנוכה כבר כאן ואיתו הגיעה עונת הסופגניות! אבל מה מעניק להן את האווריריות הזאת, ואיך אפשר להבטיח שייצאו הכי טוב שאפשר? התשובה, כמו תמיד, במדע.

הארכיאולוג שפרץ דרכים חדשות אל עידנים רחוקים, המסע הימי שהוליד את תורת האבולוציה, הרופא שיצא לדרך ארוכה להצלת חיים והמרוץ שלקח אותנו אל הכוכבים. ארבעה מסעות מדעיים.

אם ניקח את ספורטאי העל ליאונל מסי (כדורגל), קובי בראיינט (כדורסל), מייקל פלפס (שחייה) ולוסיאן בולט (ריצה) ונשים אותם זה ליד זה, נראה ארבעה גברים בעלי מבנה גוף מאוד שונה. האחד נמוך ובעל מבנה ממוצע, השני גבוה מאוד וידיו ארוכות, השלישי בעל פלג גוף עליון מאוד רחב יחסית לפלג גופו התחתון וכפות ידיו גדולות והרביעי צנום עם רגליים ארוכות ואגן צר. ארבעתם ספורטאים מעולים, מהטובים ביותר בתחומם אם לא למעלה מכך , ובכל זאת כל כך שונים.

בניסוי הזה נלמד איך אפשר למדוד כמה זמן לוקח לאנשים להגיב מרגע שהם ראו משהו.

בניסוי הזה נראה עד כמה ראיית העומק שלנו משתבשת כאשר אנו רואים בעין אחת בלבד

זה קרה לכולנו, אולי כששכבנו על מחצלת בים או על פיסת דשא והבטנו בשמים, אולי דווקא בחופשת סקי כשבהינו בשלג הלבן הבוהק, או סתם כשבהינו החוצה מהחלון באמצע שיעור משעמם במיוחד. פתאום שמנו לב שדברים שוחים או מרחפים לנו ממש בתוך העין.

הכוח המניע שהוביל לפיתוחים הרבים בתחום זה הוא ההכרה שניצול התכונות הכימיות המיוחדות של חומרים ננומטריים לצורך הארכת חיים ושיפור איכות החיים של בני האדם היא מטרה נעלה. לחומרים בקנה המידה הננומטרי יש יתרון על פני חומרים אחרים מסיבה פשוטה אחת – הם… ממש ממש קטנים. רבים מהמצבים הרפואיים שבני אדם חווים ברמה הגופנית, מקורם בתהליכים המתרחשים ברמת התא. כדי לטפל בבעיה שמקורה בתאים עלינו להשתמש בחומרים שגודלם הזעיר יאפשר להם להיכנס למחזור הדם ולחדור ממנו לתאים עצמם, כדי לתקן את התהליכים הלא תקינים שגרמו למחלה.

אחת מסדרות הטלוויזיה הזכורות לי מצעירותי הייתה “אוטובוס הקסמים”, שסיפרה על כיתת תלמידים שיוצאת להרפתקאות קסומות של ידע באוטובוס פלאי. באחד הפרקים ביקרה הכיתה בתערוכה על גוף האדם, כשלפתע פתאום האוטובוס התכווץ והתלמידים והמורה מצאו את עצמם בתוך גוף אנושי, שם למדו מבפנים את התהליכים מתרחשים בו. רעיון דומה הופיע עוד קודם לכן בסרט הקלאסי Fantastic Voyage משנות ה-60, שבו החדירו לגופו של מדען פצוע צוללת שכווצה לגודל של כמה מיקרומטרים, במטרה לתקן נזק שנגרם למוחו. היכולת לכווץ בני אדם וכלי רכב אמנם נותרה בגדר מדע בדיוני, אולם השימוש במכונות זעירות לצרכים רפואיים הופך אט אט למציאות.